(מבוסס על רשימותיו של אריה עוז מפיו של אברהם פויזנר)

בסוף שנות ה80  רשם אריה עוז מהפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון בעבור המוזיאון לחקלאות מסורתית רשימות מפיו של אברהם פויזנר, בן למייסדי זכרון יעקב (1901-1991) וחקלאי בכל רמ"ח איבריו. מטרת המחקר היתה ללמוד לעומק את אופי העבודה החקלאית, בזכרון יעקב בראשית המאה. מרשימותיו ניתן ללמוד לפרטים את נושא גידולי השדה  והמטעים במושבה בראשיתה. ולעמוד על העבודה הקשה שהיתה מנת חלקם.

גידולי שדה
החקלאות של המתיישבים הראשונים התבססה על פלחה- גידול תבואות שדה בתנאי בעל. בממוצע היו לכל איכר במושבה 200-300 דונם בעל שעיקרו היה "פלחה חרבה" – דגני חורף וקטניות.

בשדות זכרון ירדו בממוצע כ 600 מ"מ גשם בשנה מה  שאיפשר גידול תבואות קיץ. בזכרון יעקב גידלו 8 מינים של תבואות קיץ: דורה, תירס, פול גדול, פול קטן, חומוס, סומסום, חמניות ואבטיחים.

את האדמה נהגו לחרוש במחרשה שנגררה על ידי סוסים, פרידות או שוורים. חומוס ודורה זרעו במרץ ואבטיחים נזרעו בתחילת אפריל. את השדות עישבו בידיים או על ידי עידור.

האסיף התבצע באוגוסט: חומוס  50-60 ק"ג לדונם, ואבטיחים2-3 טון לדונם,  בספטמבר נקטף יבול הדורה- 90-110 ק"ג לדונם ובאוקטובר תלשו שומשום)- 70-80 ק"ג לדונם. אחר האסיף דשו את התבואה לאחר שייבשוה.

אחרי סוכות בסביבות ספטמבר אוקטובר אחרי שהסתיימה עבודת הגורן חרשו את האדמה ונזרעו תבואות החורף. נהגו לזרוע חמישה מינים: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כרישנה, ג’ילבניה. (שני סוגים של קטניות ששימשו להזנת בקר).

את החיטה זרו ביד בשדה רטוב לאחר הגשם.  השדה חולק למלבנים בהתאם לצורת השדה. הזורה נשא עימו את הזרעים  במשקל 12 15 ק"ג,  במנשא עשוי שק שהיה תלוי על כתפו השמאלית ופתחו הוזק ביד שמאל. בידו הימנית חפן זרעים. ולאחר מכן כיסו על ידי חריש שגם השמיד את עשבי הבר שהחלו לצוץ.
לאחר החריש שידדו במשדדה שהשאירה את השדה חלק ונקי.

את התבואה קצרו בשני אופנים בהר ואדמות טרשים קצרו במגל , בשדות העמק ובשטח מישורי קצרו במקצרה מערמת רתומה לבהמות.
בסיום הקציר העמיסו בקילשון את התבואה על עגלה והובילו אל הגורן.

הגורן של זכרון יעקב מוקמה בדרום למושבה במקום חשוף בו נשבה רוח מערבית כדי שאבק הזריה לא יגיע אל בתי התושבים.

לכל איכר חוקצה שטח בגורן. התבואה הועברה בקילשון אל משטח המדושה – מעין טבעת שרוחבה כ 2.5 מ’ וגבה מטר. את התבואה הדקו תחילה למחצית גבהה בעזרת סוסים. לאחר ההידוק רתמו את הסוסים למורג.  פעולת הדיש ארכה כעשר שעות ביום עם הפסקות קלות בהן נערו את הדכבה הנדושה כך שהגרעינים והתבן המקוצץ נפלו על הקרקע ולמעלה נשארה שכבת קש שפונתה. בסוף היום הועברה התבואה אל המעגל החיצון ולמחרת חוזר חלילה במשך כשבועיים. לאחר מכן הוחל בדישה המשנית – הטיוב. את החומר המטויב ריכזו באמצע המעגל הפנימי כהכנה לשלב הזריה.

מטרת הזריה היא הפרדת הבר מהתבן . הזורה עמד בגבו אל הרוח והניף את התבואה מעלה בקילשון. הרוח נשבה ממערב , גרעיני התבואה נרמעו בסמוך, התבן הקל ריחף ונעצר באבנים שהוצבו ממזרח לערימה והקש הגס נפל ביניהם. לעיתים חזרו על הפעולה כמה וכמה פעמים.
כדי לנפות את הגרעינים לחלוטין השתמשו בכברה. עבודה זו נעשתה בדרך כלל כבר בחצר בית האיכר.

הגרעינים שמשו למאכל, הקש הגס לריפוד והתבן הדק שימש כמזון לבהמות.

כרמי יין

כרמי היין הובאו כאמור לזכרון יעקב על ידי הברון רוטשילד. חזונו היה נטיעת כרמי יין משובחים בכמות מעטה יחסית אך שימכרו במחיר גבוה.

תחילה נטעו זנים מקומיים אך בהמשך הושבחו על ידי זנים שהובאו מצרפת.

זנים שחורים: קרניאן, אליקנט, בורדלו, מלבק, בושה ומוסקט שחור.
זנים לבנים: סמיון, קלרט, סוביניון ומוסקט לבן.

הכרמים היו עד שנות החמישים כרמי בעל.

תחילה הרכיבו את הזנים במשתלה על גבי כנות מזן "קפסטריה". בינואר שתלו את הכנות המורכבות במשתלה. לאחר כשנה בסביבות ינואר פברואר הוברו השתילים מן המשתלה לנטיעה בשטח.  את השתילים נטעו בשורות בריבוע שאיפשר עיבוד של שתי וערב או במשולש שאיפשרה עיבוד הקרקע בשלושה כיוונים.

את הקרקע בין הגפנים חרשו כדי לשמור על המטע מהתייבשות ומעליית עשביה.

בין מרץ למאי ריססו ואיבקו את הגפנים מפני מזיקים.

בסוף יולי- ראשית אוגוסט החל הבציר שנמשך עד אוקטובר. את הבציר החלו רק אחרי שלוש שנים על פי המסורת היהודית מחשש עורלה, עד אז תנובת הגפנים נבצרה והושלכה.

את אשכולות הענבים בצרו אל ארגזי עץ או סלים שהובלו מן הכרם על ידי חמורים אל העגלה שכשמלאה ענבים הובילה אותם אל היקב.
היבול הממוצע של גפני היין היה כ 100 ק"ג לדונם.

בסיום הבציר נאספו הזמורות קופלו ונקשרו אל הגפן. עד הגשמים חרשו את הכרם פעמיים.
בינואר החל לזמור. על כל גפן הושארו שמונה- תשע זמורות קצרות ועל כל זמורה הושארו שתי עיני צימוח.