עליהם ועל תולדות המשק החקלאי המשפחתי
סופר מפי אמיר דור- און

בשנת 1882, מנמל גאלאץ שברומניה, יצאה האוניה "טטיס" כשעל סיפונה קבוצת יהודים דתיים ציוניים, ביניהם ישראל שכטר מהעיירה פוקשאני שבהרי הקרפטים בחבל מולדביה שברומניה, שמטרתם הגשמה בארץ ישראל.

הקבוצה עלתה על גבעת "זמארין" ( על שם חלילני רועי הצאן המקומיים) והקימה במקום את המושבה " זכרון יעקב" ( על שם אבי הברון רוטשילד, מנוחתו עדן).

לימים, ישראל שכטר נשא לאישה את טובה  לבית אברמוביץ, לאחר שאשתו הראשונה מרים נפטרה. הם בנו את ביתם ברחוב המייסדים (היום מרכז המדרחוב) ולפרנסתם הקימו משק חקלאי המבוסס על גידול בעלי חיים, פרדס, מטעים וכרמי יין ומאכל.

ענבי היין, בשיטת גידול "גביע"- בעל ( ללא השקיה) היו לענף העיקרי לאחר הקמת היקב "כרמל מזרחי" שנבנה על ידי הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, עד היום הוא נחשב ליקב הגדול ביותר  בישראל. לימים הוסב שמו  ל"יקבי כרמל" והוא מהווה משענת כלכלית חשובה לכורמים.

לישראל שכטר היו עשרה ילדים: היינה, מינה, מלכה, שפרה, לאה, ציפורה,רחל, יצחק, דבורה ואבא.

אבא נשא לאשה את לאה למשפחת לייבוביץ. נולדו להם שני ילדים בשם ישראל ויובלה.

יובלה נישאה לישי שיבובסקי שהיה יו"ר המועצה המקומית החמישי של המושבה וכיהן בתפקיד כ- 30 שנה. נולדו להם 3 ילדים: לאה שנישאה לד"ר מיקי הירש, אורית שנישאה לד"ר עמי שמידט ועו"ד יצחק שנשא לאישה את אורנה לבית הורביץ.
הנ"ל הביאו לעולם 6 נכדים: מאיה, גלי, עומר, איתי, דנה ושלי.

אבא היה אישיות ציבורית ידועה  וכיהן במספר תפקידים בחיי הקהילה, כגון יו"ר הוועד המוניציפאלי, ראש המועצה הראשון במושבה, חבר הנהלת בנק הלוואה וחיסכון, נשיא אגודת הכורמים של יקבי כרמל ועוד.
                                       
בנו ישראל נישא למיכל לבית בן-חיים. נולדו להם 6 בנות: לאה, טובה, מלכה, רבקה, גליה ושירה.

לאה הבכורה נישאה לי, אמיר דור-און, נכד בכור למרדכי אלון-פייקוביץ ממייסדי המושבה השכנה בנימינה, אחיו הבוגר של יגאל אלון שהיה  מפקד הפלמ"ח ולימים שר החוץ וסגן יו"ר הממשלה.

סבא מרדכי היה בנם של ראובן פייקוביץ שהגיע לארץ בעליה הראשונה מגרודנו שבבלרוסיה (רוסיה הלבנה) ונשא לאשה את חיה לבית שורץ מראש פינה. הזוג הצטרף למייסדי כפר תבור (מסחה), הקימו משק חקלאי גדול המבוסס על בעלי חיים, פלחה, כרמים ומטעי שקדים.

בשנת 1921, החליטו סבא מרדכי ורעיתו נעמי – נכדה למשפחת בלומנפלד ממייסדי זכרון יעקב, לעזוב את כפר תבור שבגליל התחתון לשנת גיבוש והכשרה עם גרעין המייסדים במבצר "שוני". בשנת 1922 גרעין זה עלה לייסד את המושבה בנימינה – על שם הברון. בשוני נולדה  להם  בתם הבכורה, תינוקת ראשונה של בנימינה, 
אמי מקסימה (כשמה כן הייתה).

מרדכי ונעמי פייקוביץ-אלון בנו את ביתם ברחוב המייסדים והקימו משק חקלאי לפרנסתם שכלל בעלי חיים, פלחה, פרדס וכרמי יין. הם גידלו 4 ילדים : מקסימה, חיה, מלאכי ומשה. סבא מרדכי נשא בתפקידים צבוריים משמעותיים כגון: יו"ר ועד  המוניציפאלי וראש המועצה הראשון של בנימינה כ -25 שנה, מושל הכפרים בנפת שכם לאחר מלחמת ששת הימים, יו"ר הוועד הפועל של התאחדות האיכרים בישראל, יו"ר מח’ המיעוטים של המפלגה הליברלית דאז ועוד.

מקסימה התחתנה עם בח"ל נחמן דרוין שהגיע מפתח-תקווה על סוס שמירה לשדות בנימינה. נולדו להם 3 ילדים: אמיר, הדר ויהודה (הודי). אני אמיר, נישאתי ללאה לבית שכטר, קבענו את ביתנו ברחוב המייסדים בזכרון יעקב. ביתו של הסבא החקלאי יוסף וחסיה בן חיים. נולדו לנו שני ילדים: אבא (שם חיבה אבי) ודנה. אבא נישא לעינת לבית גדרי ודנה נישאה לאילן יוספזון. שניהם הביאו לעולם את ששת נכדינו: עדי, עפרי, איתי, אורי, גיא ומעיין.

הייתי מורה ומנהל ביה"ס, יסדתי בשנת 1974 את החווה לחנוך חקלאי " ערוגות רבקה" (על שמה  של רבקה אהרונסון שתרמה את השטח).הייתי למנהלה הראשון של החווה.  לימים החלטתי  לעזוב את משרד החינוך במטרה להמשיך ולטפח  את מפעל חייהם  של משפחות שכטר- פייקוביץ אלון , על בסיס משק חקלאי משפחתי.

בעזרת סיפוח ורכישות נוספות של קרקעות מחד והמשכת  משתלת הגפן של חמי, השתלן ישראל שכטר ז"ל מארגון השתלנים מאידך, נוצר מסד משק דור-און. המשק החקלאי ששגשג ופרח במיוחד עם כניסתו של  בני, אבי ( אבא – על שם אבא שכטר) שניהל את העסק לאחר שסיים את לימודיו במכללת רופין במגמת מדעי הצומח. אבי ואני נטענו מטעים וכרמים מגוונים: שסק, אפרסק, נקטרינה, שזיף, משמש, אפרסמון, ענבי יין ומאכל, הכל בהיקף של כ-230 דונם. אולם גולת הכותרת של המשק הוותה משתלת הגפן שהפכה, כאמור עם כניסתו של אבי כבן ממשיך, ממשתלה קטנה וצנועה למשתלה מהגדולות בארץ ובעלת מוניטין בישראל ובעולם.

אבי הוא בין פורצי  הדרך לסילוק ונקיון של וירוסים מכרמי הארץ בעזרת יבוא של חומר ריבוי נקי מצרפת ונשא תפקיד מרכזי בנושא זה.

לגבי העתיד, תקוותיי להמשכיות החקלאות בארץ בכלל ובמשק הפרטי בפרט, הציפייה האופטימית אמנם, מהולה בחוסר ודאות עתידית לנוכח הבעיות הקשות בענף זה הכוללות: אי-עידוד ממשלתי (שלא כמו בשאר המדינות הנאורות), בעיה חמורה של העדר כח אדם, חוסר משווע של מים ועוד. בנוסף, קיימת בעיה עיקרית של חוסר רצון ומוטיבציה מצד הדור הצעיר להמשיך בעבודה מתישה בחקלאות וחבל! – משום שמדובר באחיזתנו המחוזקת בקרקע שהיא בעלת חשיבות עליונה מבחינה ביטחונית, דמוגרפית, לאומית וכלכלית.

לסיכום ולאמיתו של דבר, משק דור-און ממשיך ומגשים את חזון הרעיון הציוני, עליו חלמו ואותו הגו אבותיו  בתקופת העלייה הראשונה: בעבודה חקלאית ובזיקה לאדמת ארץ ישראל כערך עליון ותקומתה המחודשת, כמאמרו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן" וכמשנתו של יגאל אלון " עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".