סופר מפי עדי רוזנבאום

הסבים ישראל ודבורה עלו לארץ מאוקרינה בשנת 1905, נולדו להם שני בנים מאיר ועמינדב. סבתי דבורה הייתה רופאת שיניים במושבה, היתה לה קליניקה בביתה ברח’ הברושים. 

משפחתנו עסקה בשלושה תחומים: מסחר, ספורט וחקלאות. אני ואחי ישראל גדלנו בבית ברח’ האורנים, מול מגרש הכדורגל, הספורט האהוב כל כך על אבי עמינדב.

החיים שלנו התנהלו בשלווה, במשולש הנע בין חנות הכולבו של משפחתי, הבית והמגרש ממול, אליו הייתי מגיע באופן קבוע כל יום וכולם ידעו היכן למצוא אותי. כל ילדותי סובבה סביב לחנות שהיתה ממוקמת במרכז המושבה, חמש דקות מהבית. "בית מסחרי" היה שמה, החנות היתה משותפת לכמה משפחות: לשומסקי, טויביס, אברמוביץ’... מכרו בה משרוך נעליים, שמן, צרכי מכולת, רהיטים ועוד.  

עם השנים חנות הכלבו הגדולה הכוללת את השטח של אברמוביץ’, מיונקה וקיוסק העיתונים של היום התחלקה לאט לאט לחנויות קטנות יותר, אנחנו נשארנו עם החנות הגדולה שהפכה במרוצת הזמן  לסופר קטן עם שער מסתובב, עגלות וקופות רושמות. בשנת 1973, חולקה החנות בין משפחת טויביס ובינינו לשתי מכולות, המכולת שלנו פעלה עד שנת 2004.

אבא ואמא, כזכור לי חיו סביב החנות ובכל הקשור לנהולה הטוב והנכון. היה לנו עובד רומני, הרמן שמו, ניצול שואה שקט ויעיל שגר אצל משפחת שכטר, הייתה לו חנות ברומניה, לא ידע עברית אבל ידע את העבודה והתנהג כאילו הוא בעל הבית. לאחר הלמודים הייתי מגיע לחנות והרמן היה מצווה לסדר, לסדר כל הזמן. האמת, אהבתי להיות שם מפני שהחנות הייתה מפגש לדמויות ולאנשים מעניינים שהביאו חדשות, דברו  על תרבות, סיפרו סיפורים, כל אחד  עם שמחותיו או תלאותיו.

ביליתי הרבה ימים ושעות אצל סבתי דבורה. בימי ששי, הייתי משכים בבוקר בשעה 5 ונעלם מפני שלא היו גדר ושער בביתנו ברחוב הברושים וסבתי דבורה הייתה יוצאת לחיפושים אחרי. שיחקנו  כדורגל בחצר ומדי פעם הכדורים הגיעו לחלונותיה של סבתא שהחרימה אותם, אחסנה אותם בכוך ומאז לא ראו יותר את אור היום.

אל סבתי השנייה סבתא מלכה לבית סמסונוב הגעתי לעתים קרובות. ביתה היה במרכז המדרחוב (במקום בו פועלת מסעדת פיצ’וטו של היום). זכורים לי ריחות, צבעים וטעמים של ריבות, מפעל שלם, הפועלות הערביות היו מבשלות בסירים גדולים. ואני מה? הייתי חייב לשתות כוס מיץ ענבים כדי לקבל דמי כיס. כך זה היה. אהבנו אוכל מזרחי שהיה טעים יותר. הפיתות היו מגיעות מהפועלים שלנו או מהחנות. מה אכלנו? הכל, גם  מרק העוף המפורסם המריח נהדר ומרפא את כל תחלואי היום.

אחי ישראל למד בפנימית הדסים, כיום הוא גר עם משפחתו בגבעת עדה. הוא פסיכולוג קליני שלמד באוניברסיטת תל אביב. קודם למד משפטים אך פנה לפסיכולוגיה ועובד במוסד ילדים "אהב"ה" בקרית ביאליק, הוא אוהד שרוף של מכבי חיפה, כמו כולנו.

בחנות שלנו שהפכה לקואופרטיב, היתה משפחה אחת שהיתה חייבת בגדול לסבא שלי ובלית ברירה שילמו  לנו בשטח אדמה ליד פראדיס על כביש  4,  באופן מוזר כך הגעתי לחקלאות. גידלנו כרם של ענבי יין שמגיעים בבציר ליקבי כרמל מזרחי. גידלנו בעיקר את הקריניאן הטוב והישן. עם השנים קניתי עוד שטחים, הרחבתי, טיפחתי ונקשרתי לעיסוק החקלאי אותו אני אוהב.

ספורט תמיד היווה חלק חשוב מהווי ביתנו, כולנו אוהדי ספורט. אבי עמינדב היה כדורגלן מצטיין ואני הלכתי בעקבותיו. בילדותי הקימו מכבי זכרון קבוצת טניס שולחן, בקבוצה היינו כמה חברה מצטיינים, בזמנו הקבוצה הייתה לאלופת הנוער של ישראל, אני המשכתי לשחק בנבחרת הבוגרים וייצגתי את ישראל בחמש אליפויות עולם. כך פגשתי את אשתי הגר שהייתה שחקנית בנבחרת הנשים. כיום אשתי ואני עדיין מאמנים בני נוער.

יש לנו 3 בנים – עידו, שחקן בליגת העל, טניס שולחן וגם כדורגלן. עמיר, כדורגלן משחק בהפועל חדרה וערן המשחק במכבי חיפה.