סופר מפי אביב קרניאל  נצר למשפחות קרניאל ובלום

סבי וסבתי – מרדכי ולאה קרניאל – עלו מרומניה בשנת  1882 באנייה תטיס יחד עם רבא סבא ברוך בלום, ובנו, אב אמי -  אריה (לייבוש), שהיה אז נער בן 17. סבתי שטרנה לבית שטרנין, אשת לייבוש עלתה לארץ מספר שנים מאוחר יותר.

סבא מרדכי קרניאל היה איש משכיל, שידע עברית על בוריה, ולא ברור עד היום, איך הצטרף לקבוצת העולים לזכרון יעקב ומאין מוצאו. הסבה לכך, שגיליתי בספר מחזור שהיה ברשות סבי מרדכי, רשימה הכוללת שמות שני ילדיו יצחק ושרה, שנפטרו מספר שנים לפני עלייתם לארץ, בעיירה לא מזוהה שאינה בתחום רומניה. נוכח עובדה זו, השערתי, שמשפחת קרניאל נדדה והגיעה לרומניה כתחנה אחרונה לפני עלייתה לארץ.  שלושת אחי אבי הבוגרים, שמואל, שלמה וישעיהו נולדו בחו"ל, ועלו עם הוריהם. נחמן, אבי יהודה וחסיה האחות הצעירה נולדו בארץ. שלמה נפטר בגיל ילדות, שמואל היה ממייסדי מנחמיה, ונחמן הצטרף לכפר תבור בשנותיה הראשונות. לימים נישאה חסיה  למנשה ברונשטיין, בן למשפחת מייסדים מזכרון יעקב, והקימה בה את משפחתה. יהודה, אבי, נשאר במשק אביו בזכרון, נישא לנעמי בלום והקים כאן משפחה ענפה ומשק חקלאי מפותח.

משפחת מרדכי קרניאל לרבות שאר המשפחות  בזכרון, ניהלו אורח חיים דתי, והקפידו על הלכות הדת קלה כחמורה. הם היו, יוצאי האגודות ציוניות מרומניה, דגלו בציונות, והיו נחושים להכות שורש בארץ אבותיהם, ולהקים בה בית לאומי לפזורה היהודית שברחבי העולם. 

סבא מרדכי שרת בשתי קדנציות כמוכתר המושבה ועמד בשנת 1886 בראש מרד הארבעים (האיכרים) שפרץ נגד פקיד הברון וורמסר, בגין חילוקי דעות על שמירת הדת, וייחסו המתנשא של פקיד הברון אל המתיישבים. האחרון נעזר בשלטונות התורכיים, שכלאו את סבי המוכתר בבית הסוהר למשך 3 חודשים. יש להניח כי בתקופת מאסרו הוא כתב את ספר שיריו יוצא הדופן ’’נטע כרמל’’. 

ב- 1900 התפתח מאבק של המושבה עם יק"א על רקע מעבר ניהולן של המושבות הראשונות מפקידות הברון ליק"א. זו רצתה לצמצם את מספר המשקים בזכרון לכ-40, בטענה של חוסר רווחיות. במשלחת של 5 נציגי מושבות, שיצאה לפריז להיפגש עם הברון נבחר סבי מרדכי כנציג זכרון. מטרתה הייתה למנוע את גירושן של כ-30 משפחות מזכרון וממושבות אחרות חזרה לאירופה לאחר 18 שנות התיישבות בארץ. חברי המשלחת בקשו מהברון לקנות אדמות נוספות ולחלקן למתיישבים ובכך למנוע את גירושם. 

שנתיים מאוחר יותר נקנו אדמות בורג’-בנימינה ומראח בגבעת עדה ע"י הברון, והם חולקו למתיישבים, ובכך התבטלה התכנית לגרשם. עיבוד שטחים רחוקים אלה אילץ חלק מבני הדור השני, ביניהם אבי יהודה, לנדוד במשך השבוע ולהתגורר בסמוך לאדמותיהם. רק בסוף השבוע חזרו עם עגלותיהם לעשות את השבת בחיק משפחתם בזכרון, וחזרו שוב לשטחים הרחוקים השכם ביום ראשון וחוזר חלילה. כך נמשך הדבר במשך כ-10 שנים, עד אשר רכש הברון אדמות נוספות ליד זכרון, והמירם באדמות מראח ובורג. אלה הוקצו להקמת המושבות גבעת עדה ובנימינה, וצעירי זכרון חזרו לעבוד בשטחיהם החדשים הקרובים יותר, ולהתגורר בבתיהם בזכרון יעקב.

אבי יהודה היה חקלאי מצטיין פיתח את משקו, שהיה מבוסס על ענבי יין ופלחה והרחיבו, בעוד שני בניו הבוגרים מרדכי ושמואל מסייעים בידו. רעייתו, ואמי, נעמי בתם של שטרנה ואריה(לייבוש) בלום, מראשוני המושבה, הייתה עזר כנגדו ועמדה לימינו כל שנות חייהם המשותפים. יהודה שירת במסירות רבה את ציבור האיכרים במושבה, כיו"ר וועד החקלאי, ולאורך שנים רבות, בהנהלות בנק הלוואה וחיסכון והנהלת אגודת הכורמים. ביתם של נעמי ויהודה היה מרכז המשפחה המורחבת, אליו היו מתכנסים לדון מדי פעם  בבעיות השעה.

מרדכי (1915- 1982) אחי הבכור, סיים את הקולג’ האמריקאי בבירות, וחזר הביתה למשק בזכרון.  לימים נשא לאישה את רבקה לבית גולדשטיין מפרדס חנה. ילדיהם: שחר, לאה ורינה.
 שמואל (1922-1985) נישא לדינה לבית שיבובסקי מזכרון יעקב, לאחר שהחלים מפציעתו בקרבות מלחמת העצמאות. חמשת ילדיהם: אביבה, ישראל, אורלי, שגית ויודיק. שני האחים הקימו משקים משלהם לתפארת.

אביב צעיר בניו של נעמי ויהודה, נולד ב-1935, לאחר פטירת אחותו אביבה בגיל 13 ונקרא על שמה. מספר אביב: ימי ילדותי היו קשורים לתקופת מלחמת העולם השנייה, ושלושת השנים של מאבקי היישוב, בטרם הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות. זכורה לי הפעילות עם קבוצת ילדים בגילאים 12-13, שהפכה את ה"גורן" למקום כינוסם ומשחקיהם, בעיקר כדור רגל. רכבנו על חמורים וסיירנו מסביב זכרון בחיק הטבע בהנאה רבה. היינו מדמים ומשחקים משחקי מלחמה ומחקים את מעשי הגדולים בהתלהבות רבה.

בשנים 1949-1953 למדתי בביה"ס החקלאי בפנימייה בפרדס חנה, לאחר שסיימתי כיתה ט’ בזכרון. יחד איתי בכיתתי למדו בני זכרון: יהודה זימנבודה, וגד שטאכר ז"ל. מרכז הכובד החברתי עבר לחיי הפנימייה, תוך שאני רוכש חברים חדשים מיישובים שונים ברחבי הארץ, בעוד הבנות היו חיצוניות מפרדס חנה. הלימודים היו די תובעניים, ועם סיומם לאחר בחינות הבגרות שעברתים בהצלחה, התגייסתי לנח"ל. במהלך שירותי הצבאי עברתי קורס מכי"ם ארוך וקשה ובהמשך קורס קצינים, שבגינו  נאלצתי לשרת בצה"ל כ- מחצית שנה נוספת בתנאי קבע. 

בנח"ל הכרתי את אשתי לעתיד שרה, בת יהודית וזאב שפיגלמן, שגדלה בבית דתי בתל אביב.
הורי שרה, שבאו ממשפחות חרדיות בפולניה עלו לארץ ב-1933 והשאירו אחריהם משפחות ענפות, שכמעט כולן הושמדו בשואה. בילדותה למדה שרה בבי"ס לבנות דתי בנווה צדק, עברה לבי"ס עממי דתי תלפיות, וסיימה סמינר לגננות מרוכז לבנות. בצעירותה היא הייתה חניכה ומדריכה בתנועת ’’בני עקיבא’’, ועקב זאת גויסה לנח"ל, עברה שם טירונות, ונשלחה לקורס מכי"ם במחנה נתן, בו שרתי גם אני וכך הכרנו. לאחר סיומו הדריכה שרה בקורסי טירונות בנות, שירתה כמכי"ת בכפר הנשיא ובהיאחזויות: בארותיים, שבטה, פקועה ובתקופת מלחמת סיני.

לאחר השחרור מהצבא חזרתי למשק המשפחתי ונשאתי את שרה לאישה. כמו מרבית בני גילי, עשיתי ימי מילואים רבים, ונקראתי לא פעם לשרת במילואים ע"י צווי 8. לאורך השנים השתתפתי בארבע מלחמות, וסיימתי כמג"ד בדרגת סא"ל. 

המשק החקלאי, היה מבוסס על ענבי יין, ונזקק לפיתוח והתחדשות. התחלתי במרץ לקדמו, ויחד עם בני דורי עשינו את המהפכה חקלאית בארץ, תוך יישום שיטות מודרניות עם טכנולוגיה חדשנית של השקיה ודישון. במקביל, התמסרתי לעבודה ציבורית בהתנדבות לאורך שנים רבות, שהייתה מאוד תובענית ודרשה נחישות והתמסרות רבה. מבין תפקידי הצבורים הרבים אציין שלושה: יו"ר הוועדה החקלאית מטעם המועצה המקומית בזכרון, יו"ר ארגון מגדלי הפירות מטעם התאחדות האיכרים משנת 1985 - 2000, ויו"ר שולחן מגדלי המשמש בארץ.

נולדו לנו שלושה ילדים, אור (1958) עינב (1961) ויהודה (1968). שני בניי סיימו את הפקולטה לחקלאות ברחובות, וחזרו לעבוד במשק שגדל והתרחב. גידלנו בו שסק, אבוקדו ונשירים ממינים שונים: שזיף, משמש, נקטרינה, אפרסק, ענבי מאכל וענבי יין. לימים החלו להסתמן בארץ עודפי פירות וקשיי שיווק, ככל שהתקדמה הטכנולוגיה. בגיל 69 פרשתי לגמלאות, התחלתי בלימודי האקדמיים, ועשיתי תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה, בלימודי ארץ ישראל, תוך סיפוק רב מלימודי. כיום אני דוקטורנט מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לגיאוגרפיה היסטורית. 

שרה שהיא עקרת הבית, ועזר כנגדי לאורך כל השנים, נהלה את המשק בהיעדרי בהצלחה רבה, כאשר נקראתי לדגל במלחמות ישראל, למרות כל הקשיים הרבים שהיו אז. שרה היא אם המשפחה, תומכת, עוזרת, מפרגנת, לילדים, הנכדות והנכדים ומשמשת כדבק לכל שלוחותיה.

אור הוא בוגר ביה"ס החקלאי בפרדס חנה, עשה תואר ראשון בפקולטה ברחובות, ומסיים תואר שני בתכנון תיירות בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. אור שרת ימים רבים במילואים, הגיע לדרגת אל"מ והשתתף במלחמת לבנון השנייה. הוא פרש מהחקלאות ועוסק כיום לפרנסתו בארגון אירועים בטבע. לאור ולנאוה, שהיא בוגרת סמינר לוינסקי למורות וכיום היא סגן מנהלת ומורה בבי"ס יסודי אילן רמון בחדרה, שלושה ילדים: עידן (1982) מסיים בשנה זו את מכללת וויצו בחיפה במגמת תקשורת חזותית ותעודת הוראה. רועי (1986) לומד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג למדעי כדור הארץ. שקד (1998) לומד בחטיבת הביניים באורט השומרון. לאור בן נוסף רותם, מנישואים שניים,  שכיום הוא בן שנה וחצי. 

הבת ענב, בוגרת ביה"ס חקלאי פרדס חנה, בעלת תואר ד"ר מאוניברסיטת תל אביב, מרצה בעבודה סוציאלית ועוסקת בפסיכותרפיה קלינית והנחיית קבוצות. ענב נישאה לאורי, בנם של משה ומרים לאואר מבנימינה. אורי כיום עו"ד עצמאי ברמת גן. ענב ואורי גרים ביהוד ולהם שתי בנות, עופרי (1989), בוגרת תלמה ילין במגמת מחול, ושרתה במודיעין בצבא כרקדנית מצטיינת. עלמה (1995) לומדת  גם היא בתלמה ילין במגמת מחול.

הבן יהודה, בוגר ביה"ס חקלאי פרדס חנה, בעל תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, שירת בצנחנים בסדיר והשתתף במלחמת לבנון השנייה. יהודה נשוי לורד, בת עמי וחיה קציר, מזכרון יעקב, בעלת תואר ראשון בלשון ותנ"ך ותעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב. ורד עוסקת בהוראה בחטיבה באורט השומרון. לזוג שלושה ילדים: רוני (1995) תלמידה בי"א באורט השומרון, יואב (1999), לומד בניל"י בזכרון בכיתה ז’ וניר (2003) לומד בניל"י בכיתה ב’.
יהודה הנושא את שם סבו יהודה, ממשיך את מסורת אבותיו ומנהל את המשק החקלאי המשפחתי, ואף הרחיבו מאוד.