סופר מפי אליהו גולדשטיין

יצחק וחיה גולדשטיין עלו לארץ בעלייה הראשונה, בספינה שיצאה בשנת 1882 מרומניה. הספינה הגיעה לעיר ביירות שבלבנון. לאחר שהייה קצרה בעיר המשיכו משפחות העולים על גבן של פרידות וברגל לעיר צפת ומשם המשיכו לחיפה שם התארגנו לשהייה ארוכה יותר. 

קבוצת העולים וביניהם בני משפחת גולדשטיין התארגנה עוד ברומניה. הם אספו כספים ועם עלייתם ארצה רכשו את אדמת זאמרין היא זכרון יעקב. במהלך הזמן בו שהו בחיפה יצאו הגברים לשטח שקנו שנמצא על אחד ההרים בחלק הדרומי של הרי הכרמל, והתארגנו שם, כאשר הנשים והטף נשארו בחיפה. הם נפגשו רק אחת לשבוע.
החודשים הראשונים של ההתארגנות היו קשים במיוחד, מזג האוויר לא היה נוח, האדמה היה טרשית, ולא היה קל להכין את הקרקע לשהיית קבע. המתיישבים עבדו בסיקול אבנים וביישור השטח מהצמחייה הפראית שכיסתה אותו, ומקביל החלו להתארגן כדי לבנות את הרחוב הראשון משני צדדיו של שביל צר.

לאחר מאמץ רב הצליחו העולים להתארגן, ואת חג החנוכה של אותה השנה הצליחו לחגוג על השטח שהכשירו. כך הוקמה לצידו של הכפר הערבי הקטן זמארין, המושבה זכרון-יעקב.

ליצחק וחיה גולדשטיין נולדו בארץ עשרה  ילדים. החיים מיד אחרי העלייה על הקרקע לא היו קלים, קשה מאד היה להוציא את הלחם מהאדמה, ועקב המצוקה הכלכלית הקשה שהחריפה בתחילת המאה ה- 20, נאלצו ההורים לשלוח את אחד הבנים, שבתאי בנימין, לארצות הברית על מנת לנסות את מזלו בעולם החדש. ברבות הימים חזר שבתאי בנימין שנקרא בארה"ב "הדוד סם", ואת שנותיו האחרונות בילה בארץ, וכאן גם נקבר, בבית העלמין של המושבה.

למזלם הרב של העולים, ראה הברון רוטשילד את מצוקתם הרבה של המתיישבים והחליט לסייע ליישוב היהודי בכסף ובידע מקצועי, תמך ברוחב לב במתיישבים, וכך הצליח היישוב להתקיים ולהמשיך להתרחב.
כמו רוב המתיישבים עסק גם יצחק בחקלאות, ובנוסף המשיך לעסוק במקצוע בו עסק ברומניה – הסנדלרות. יצחק היה אדם דתי, ושימש כגבאי הראשון של בית הכנסת אהל יעקב שהוקם במרכז המושבה. 

עם הזמן הצליחו המתיישבים ללמוד את עבודת החקלאות, ולטפח מספיק שטחים חקלאיים שאפשרו להם להתפרנס בכבוד, וכך התאפשר לו לסכם עם הברון רוטשילד שיקבל את האדמות שרכש עבורו, יעבד אותם, וימשיך להתקיים ללא סיועו הכספי.

מבין ילדיהם של יצחק וחיה, נשארו רק שניים משה ועמינדב גולדשטיין לגור במושבה זכרון יעקב, ולהתפרנס מהחקלאות,.
עם השנים נשא עמינדב לאישה את נחמה לובנוב ילידת כפר תבור שהגיעה למושבה בעקבות  אחיותיה שנישאו לבני המקום, לאה נישאה ליעקב אפשטיין (מוכתר המושבה)  ציפורה נישאה לגדליהו קרופיק, ושרה נישאה לגרשון אדלשטיין. בחתונתם של עמינדב ונחמה קיבלו מתנה לחתונה מהורי יעקב אפשטיין אורלוגין מעשה ידי אומן חיפאי, שממשיך להראות את השעה, ולצלצל מידי חצי שעה עד היום.

עמינדב אבי,  נשאר לגור בבית ההורים, ודאג לכל מחסורם עד יומם האחרון. כך דרו להם בכפיפה אחת שלושה דורות, העולים מרומניה, בניהם, ונכדיהם, והצליחו להיאחז בארץ להקים למרות הקשיים את ביתם, ולהיות חלק ממושבה לתפארת.

בשנת 1946 הלכה לעולמה חיה גולדשטיין בגיל 84, וחצי שנה אחריה הלך לעולמו יצחק בגיל 91, שניהם נקברו בבית העלמין בזכרון יעקב. 

אני נולדתי בשנת 1940, תשע שנים אחרי שנולדה אחותי יוטה. היו אלו שנים לא קלות של מלחמת העולם השנייה, וטרום הקמתה של מדינת ישראל, ולתוך המציאות הזו גדלתי, תוך שאני חווה את האירועים שהובילו להקמת המדינה. 

בן 8 הייתי כשהוקמה המדינה, וכך תם הפרק הראשון של העלייה על הקרקע, ושל ההתבססות על אדמת הארץ, ושהוביל אל הפרק השני בו הוקמה מדינה גם ליהודים.
על אף השנים הלא פשוטות, זכורה לי ילדותי כיפה ומאושרת, אהבתי את גן הילדים, היו לי חברים רבים, חגגתי את חגי ישראל, והכל בפשטות. הרבה לא היה, אבל זה לא הפריע לנו להיות מאושרים. 

אני זוכר את אבי יוצא לעבודה בכרמים עם פועלים ופרידות, את השדות חרשו עם סוסים, ובאמצעותם גם הביאו את הענבים הבצורים ליקב על גבי עגלה עם חביות. המושבה הייתה מושבה חקלאית ואני זוכר את עגלות החציר העולות מהשדות עם סולמותיהן הגבוהים לגורן, שם דשו אותן עם המורג. אני עצמי התחלתי לתרום לעבודה כאשר הביאו את הטרקטורים הראשונים למושבה, וכך כבר בגיל 10 למדתי לחרוש את האדמה באמצעות טרקטור הבריסטול, ולסייע לעבודת המשפחה.

כשגדלתי נשלחתי ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" שליד יפו. שם המשכתי לקבל את החינוך חקלאי. וכשסיימתי את הלימודים חזרתי למושבה, ולקחתי אחריות על עיבודו של המשק החקלאי.

בשנת 1964 נשאתי לאישה את מרגלית לנדסברג שמשפחתה הייתה ממקימי העיר תל-אביב. נולדו לנו 4 ילדים יצחקי, טל, רונית, ומיכל. כולם נשואים, ויש לי ולאשתי 9 נכדים.

כל ילדי עוסקים במקצועות חופשיים, ולא בעבודה חקלאית, ואני ממשיך לעבד יחד עם אשתי את המשק החקלאי, לגדל את הפירות, ולמכור אותם לתושבי המושבה.