סופר מפי מוטי שפירא

אם תלך לבית העלמין של זכרון יעקב ותטייל בין השורות של ראשוני המושבה, תראה שם כתובות מעניינות על גביי המצבות ואם תקפיד להתבונן תבחין בכך שהנשים והגברים סדורים להם שם בשורות נפרדות. פרט למצבה אחת הבולטת בשונותה, מצבה משותפת לזוג המצויה באמצע שורת הנשים, ואם תעמיק תגלה כי בני הזוג הקבורים תחתה נפטרו באותו יום.

זהו סיפורם של זאב ודבורה שפירא ומשפחתם.
בשנת 1882 עלו מרומניה 63 משפחות שהיו הגרעין הראשון שהקים את זמארין, שלימים שונה שמה ע"י הברון לזכרון יעקב. הרעיון של ישיבה על אדמת הקודש ופרנסה מחקלאות בארץ זבת חלב ודבש נתקל במציאות של ארץ מדברית וחמה שאדמתה קשה, מקום זרוע ביצות ושורץ יתושיי מלריה שהפילו חללים רבים מבין המתיישבים החדשים. חלקם ירדו למצרים, חלק אחר נסע לחפש את מזלו באמריקה. רק הנחושים נשארו, זאב ודבורה בינהם. 

זאב שפירא ודבורה לבית הפלר היו בני דודים. כאשר הפליגו ארצה, הוא בגפו והיא עם משפחתה, עגנה האונייה בביירות והם מצאו שם רב והתחתנו למרות התנגדותם של הוריה. משפחתה של דבורה, משפחת הפלר, עזבה את הארץ למצרים תוך זמן קצר. דבורה הייתה אישה ולדנית וילדה להם 19 ילדים אך רק 11 מהם שרדו את תנאי החיים הקשים בהם חיו. 

מספרים שכדי שדבורה תשמור על כוחותיה ותוכל לטפל בכל השבט הזה נהג זאב לכסות את ראשה בסדין בזמן שאכלה ולספר לילדים שהיא ישנה. היא הייתה אוכלת בסתר כדי שהילדים הרעבים לא יחטפו את ארוחתה ממנה.
במושבה באותם ימים דיברו רומנית ויידיש אך זאב שהיה איש עקרונות דרש מבני ביתו לדבר עברית או לשתוק!                                                         

הוא היה ממונה על כספי הציבור והקופה הייתה אצלם בבית. יום אחד גילה שחסרה פרוטה בקופה. הוא כינס את כל הילדים, מצא מי גנב מהקופה, גירש אותו מהבית וישב עליו שבעה. בדמי ימיו כאשר שכב על ערס דווי חזר אותו בן וביקש להתנצל בפני אביו ולקבל את סליחתו. האחים פנו אל האב אך הוא סירב, אמר שאין לא בן כזה, ונפטר מבלי למחול לבנו. 

בנם השני של זאב ודבורה, בנימין עזב למצרים כאשר הגיע לפרקו. בעקבותיו נסע אחיו לאון. לאון סחר במצרים בבדים, הצליח והתעשר ואליו נשלחו אחיותיו אנה הבכורה, שושנה, מלכה, ועדה. הוא מימן את חתונותיהן ואף הן נשארו במצרים.                                                                                               
צבי התגייס לצבא הבריטי, הגיע ליוון, התחתן וחי שם מספר שנים. יותר מאוחר חזר ארצה וחי בתל אביב. יעקב היה ממקימי נתניה וחי בה. 

בסוף ימיו זאב היה חולה מאוד וסביב מיטתו התקבצו אשתו וילדיו. דבורה פרשה לחדרה לנוח מעט אך כאשר נכנסו הילדים לבשר לה על את דבר מותו התברר שגם היא איננה בין החיים עוד. כיוון שבני הזוג נפטרו באותו יום הוחלט לערוך להם לוויה משותפת והם נקברו תחת מצבה זוגית שהיא המצבה הזוגית הראשונה בבית העלמין בזכרון יעקב.

מרדכי בנם נשאר במשק המשפחתי. כשמלאו לו 17 ושני הוריו נפטרו באותו היום נשאר הוא אחראי למשק ולאחיו הצעיר ישראל, שהיה בן 14. מספרים שבסוף יום העבודה המפרך כאשר חזרו הביתה לבית ריק היו הולכים אל הלול לוקחים את הביצים שהיו בו וכל אחד מהם היה אוכל כיכר לחם שלמה עם חביתת ענק.    

בסוף המלחמה בין התורכים לאנגלים, בזמן שמרדכי חרש את אדמתו, הוא נלקח בשבי ע"י התורכים. אחרי שהושיבו אותו לאכול עמם שתי ארוחות,  גילו כי לשבוי תאבון רב. הקצין התורכי ציווה מיד לשחררו בטענה שאין להם מספיק אוכל בשבילו.   
מרדכי נישא לשרה לבית לייבוש בלום. ארבעת האחיות בלום, אשר שמן הלך לפניהן כנשים חזקות וקפדניות, נישאו למשפחות גרף, קרניאל, בונשטיין ושפירא וכך נרקמו קשרי משפחה בין רבים ממתיישבי המושבה הראשונים.  
למרדכי ושרה נולדו שלושה ילדים, הבכור זאב- אבי, דבורה שנישאה לאריה לרנר ומכביה הצעירה, שנולדה בזמן שמרדכי היה פרש בטקס פתיחת המכביה הראשונה ומכאן שמה, אשר נישאה לאליהו קושלנסקי מפתח תקווה. 

אחד מהסיפורים הידועים הייתה אהבתו של סבא מרדכי למטבח. הוא היה בשלן בחסד עליון וגיסיו טענו שהם מוכנים לעזוב הכל כדי לאכול מתבשיליו. מרדכי נפטר בגיל 48, סבתא שרה שהתאלמנה בגיל צעיר המשיכה לנהל את המשק ביד רמה. 

זאב בנם הבכור המשיך לנהל את המשק המשפחתי. כמו כל חקלאי זכרון גם הוא היה חבר באגודת הכורמים ולמרות שהיה כבר דור שלישי למייסדי המושבה  עדיין פדה את סיום התשלומים לפיק"א עבור האדמות ש"קיבלה" המשפחה מהברון רוטשילד. הוא נישא לנתניה לבית דגן, אשר נשלחה מתל אביב עם סיום לימודיה בסמינר לשמש כגננת בזכרון יעקב, כך הכירו והתחתנו. נתניה הייתה יוצאת דופן מבין נשות החקלאים ועבדה לצד בעלה בעבודות השדה. 

למשפחה היו חלקות אדמה במושבה. כיוון שזאב היה עובד אדמה, שחקלאות הייתה דרך חייו, הוא מכר אדמות אלו שהיו אדמות טרשים וקשות לעיבוד והמיר אותן באדמות עמוקות ופוריות בבנימינה. לזוג נולדו ארבעה ילדים, ליאורה הבכורה נישאה לעמירם שדמי והם הקימו את ביתם במושבה, להם שלושה ילדים: איתי, שרית והילה. 

עדיה נישאה לגדי גולדשטיין והם נסעו בעקבות עבודתם ליפן ואחר כך לארה"ב שם הם חיים עד היום, להם שני ילדים: גל ועידו.  

יהודית נישאה לבוריס גלזר והם הקימו את ביתם בירושלים, להם שלושה ילדים: יואב, אסנת ותמר. 

מוטי נישא לגבריאלה באר, נולדו להם שתי בנות, קרן וסמדר. גבריאלה נפטרה ממחלה קשה בצעירותה, גם הבת הבכורה קרן חלתה ונפטרה לפני שמלאו לה 15 שנים.  
מוטי נישא בשנית לאסתר וביחד הם גידלו את סמדר.

מוטי ,בן הזקונים ,התחיל להתלוות אל אביו לעבודה במשק מגיל צעיר וכאשר השתחרר מהצבא השתלב באופן מלא בעבודה. כיוון שעבדו יד ביד במשק המשפחתי, אך שנות דור הפרידו בין השקפות עולמם, כל פעם שמוטי רצה לערוך שינויים היה זאב אביו חוזר על המשפט הידוע "אחרי שאמות תעשה מה שתרצה". 

ואכן, במשך מספר שנים ערך מוטי שינויים נרחבים במשק המשפחתי. ממשק גדול ומגוון, לגידול מצומצם ואיכותי של ענבי יין בלבד ב"אום תות" שהוא עמק עין תות הנמצא צפונית מזרחית לזכרון יעקב. 

למרות שמוטי ערך שינויים נרחבים במשק, חצר המשק העתיקה, שהיא גם בית המשפחה, שומרה. במחסני המשק ששיפץ, שיכן את יקב סמדר. ברפת חדר החביות, באורווה נמצא חדר הטעימות ובחכורה נבנה חאן סמדר, שהוא מלון בוטיק אינטימי.