" בהגיענו אל ההר הזקוף, חשכו עינינו, שביל צר ומתפתל בין שיחים דוקרניים וסלעים מוליך אל מעלה ההר. ביניהם פילסנו לנו דרך" (יצחק גולדשטיין מתוך ספרו של שאול דגן מזמארין לזכרון יעקב)

ב 1882 נרכשו אדמות זמארין ונרשמו על שם יצחק לבל יו"ר הועד המרכזי בגאלאץ. שולמו 52,100 פרנק עבור 5300 דונם שכללו גם אדמות בטנטורה. ביום ב’ כ"ה בכסלו תרמ"ב בנר שני של חנוכה, עלתה קבוצת המתיישבים הראשונים על הקרקע בזכרון יעקב.

היו אלה יהודים פשוטים , שומרי מסורת בעלי משפחות חלקם היו בעלי עסקים. הם לא ידעו מאומה על המתרחש בא"י ולרובם לא היה קשר מוקדם עם עבודת האדמה. אך הם עזבו הכל מאחוריהם על מנת להגשים את הרעיון.

בהגיעם פגשו המתיישבים הראשונים את המציאות. הם רכשו בחיפה עגלות, מחרשות ישנות וכלי עבודה וגם זרעים ויצאו לדרך. אידיאל החקלאי העברי נתקל באדמת טרשים קשה, ומסביבם הערבים אשר ישבו, חלקם בקרקע שנרכשה, וכבר עיבדו כל חלקה הראויה לעיבוד. במיוחד כששמעו על בואם של המתיישבים החדשים.

ראשית היה עליהם להכשיר קרקע לעיבוד, ולכן שינסו מתניים ונגשו לסיקול אבנים ולהכשרת חלקות קרקע קטנות. את החריש עשו בעזרת שוורים. הגידולים הראשונים אותם זרעו באדמת הטרשים  היו חיטה ודגנים אחרים.

אלא שהחורף הגשום במיוחד לא היטיב עימם ויבול החיטה הכזיב. "תבואות החורף נזרעו מעט ומאוחר. יען לא היו להם בראשונה כי אם ט"ו שוורים לחרישה די מחרשות ומעט איתי" מתאר אריה לייב קורנפלד במאמר בעיתון המגיד במאי 1883.

המצב היה קשה מנשוא. המחסור נתן את אותותיו. הרעב, העבודה הקשה, תנאי המגורים  הלא פשוטים בחושות, המשפחות שנשארו בחיפה, הקשיים מול הערבים "האריסים" ששלחו ידם אל הרכוש הדל, פקידי השלטון העות’מאני שהכבידו את ידם ובנוסף המפקחים שנשלחו על ידי הועד המרכזי ירדו לחייהם. כל אלו הפחיתו את המוטיבציה וגרמו לסכסוכים פנימיים. רבים נפלו למשכב, קדחת שהגיעה מביצות כבארה ומחלות מעיים.

לא עברה שנה, ובחג הסוכות, 1883,  אחרי זריעה לקראת החורף הבא. נטשו המתיישבים את המקום וירדו לטנטורה.