בשנת 1882 דרכו לראשונה  מלכה ומיכאל חמילצקי על אדמת זכרון יעקב לאחר שהגיעו מליטא בגל העלייה הראשון לארץ. הם הקימו את המושבה שפייה ונבחרו על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד לטעת ולטפח כרמים באזור. מאותו יום החלה ההרמוניה והקשר העמוק בין בני המשפחה לאדמה ולכרם. בשנת 1925 אירחה המשפחה את  המשורר חיים נחמן ביאליק, בתודה לאירוח החם הציע להם המשורר את השם "תשבי" - תושב שפייה בארץ ישראל.
מאז במשך 4 דורות המשיכה המשפחה לגדל ענבים ולמכור אותם ליקב כרמל מזרחי, שהיה היקב היחידי ומונופול בתחום היין.

כמו הוריהם לפניהם, כך גם מינה וישראל תשבי עסקו כל חייהם בגידול כרמי ענבים וזיתים כמו גן בייצור ומכירת גבינות ומוצרי חלב שייצרו מתנובת עדר הפרות שהיה בבעלותם.

בשנת 1985 עברה תעשיית היין משבר חמור ומחיר הענבים צנח. יונתן תשבי החליט לפרוש מקואופרטיב "כרמל מזרחי" ולפתוח יקב קטן משלו. הדור הרביעי למגדלי ענבי יין החליט להפוך ליצרן יין. את היקב קרא על שם הברון רוטשילד "יקבי הברון" אשר ברבות הימים שונה ל"יקבי תשבי", שם המדגיש את היותו יקב משפחתי.   גולן, אושרה ומיכה הדור החמישי למשפחה כולם עובדים ביקב.

סופר מפי יונתן תשבי

אבי נולד בשפיה בשנת 1901. הוא למד במקווה ישראל ואפילו הראה לי תעודה עם ציונים טובים, הוא היה תלמיד חכם כנראה. אמרו עליו שהוא היה צריך לעסוק בהוראה ולא בחקלאות.

גדלתי בבית גדול עם תקרות גבוהות וקירות שלא נגמרים. בחצר ריח זבל הפרות שמאוד אהבתי . עד גיל 4. שיחקנו עם ילדי הפועלים הערבים. בתום מלחמת העולם השנייה עברנו לגור בזכרון יעקב וכאן למדתי שנה בגן הילדים שהיה במקום שבנין בזק נמצא היום ליד בית מזרחי הישן.

זכרון ילדות שנחרט אצלי?  חווית הבציר, כאשר הובילו את הענבים ליקב בעגלות ופרידות. אני זוכר שהיה קור כלבים בצינת הבוקר, התחבאנו בחביות הריקות בעגלות כדי להתחמם. בסופי השבוע כל המשפחה עלתה על העגלה ולקחנו את הפרדות להתנקות מעבודת השבוע וממזיקים למיניהם במי הים.

למדתי בבית הספר ניל"י ולא הייתי תלמיד מצטיין, צריך להבין שעבדנו אחר הצהריים ופחות השקענו בלימודים. המורים היו אדלמן, אלופי, שלווה ואסתר שהשאירה אותי כיתה. אני סירבתי כי רציתי להיות עם החברה שלי, אפילו הבטחתי להשקיע יותר אך לא הצליח לי. נשארתי כיתה וזה פגע בי מורלית עד שגויסתי לצבא. מאוחר יותר. למדתי שנה בבנימינה ושנה בשפיה.

לאחר השחרור מהשרות הצבאי, נסעתי ללמוד באיטליה ב" סאן ג’מיניאנו" בדרום, שם היו הרבה כרמים ומפעלים לציוד חקלאי. למדתי גם בכפר קטן ומקסים בשם בצולה. למדתי גם עם ד"ר ג’רבזי  שטיפח אותי באופן מיוחד. בעיקר במשך השנים הלכתי אחר האינטואיציה, העקשנות וההתמדה בדרכי.

זכור לי במיוחד אירוע שקרה בשנת 1947, סמוך למלחמת השחרור כאשר השומרים משה רוזנברג ואבי היו בסיור באיזור, בשטחים הגובלים מערבה למעין צבי ( היום כביש החוף עובר שם). ערבי אחד מטנטורה איים עליהם בנשק וירה שני כדורים. אחד פצע את משה בבטנו והשני שהיה מיועד לאבי היה  עקר למזלנו. משה דרך את הרובה צייד שלו, ירה והרג את התוקף. אספו את האקדח של הערבי וחזרו לזכרון. משה החלים מפצעיו לאחר זמן וביקש מאבי את האקדח, אך אבי סירב, התפתח ויכוח קשה. משה כעס מאד וניסה  לשרוף את ביתנו מול היקב. נזעקו עובדי היקב וכיבו את השריפה.

אמי הייתה אישה מיוחדת, חרוצה, היא הייתה אישה דתייה והיה בה דחף חזק לקנות אדמות בארץ ותמיד אמרה " אם ירצה השם". היא חסכה כל פרוטה לרכישת אדמות והצליחה בזה גם ע"י הלוואות אצל דודי אבא- לה תשבי מגבעת עדה וגם הלוואות מבנק הלוואה וחסכון. היא עבדה קשה מבוקר עד ערב, חלבה פרות, עשתה גבינות שמכרה לדורה שוורץ הטבעונית, רכובה על חמור כל הדרך משפיה לזכרון. היא טיפלה בנו, בישלה, גידלה ירקות בחצר לצרכי הבית, גידלה תרנגולות וברווזים לעתים. היו גם פרות וחמורים. הורי היו בשלום ביניהם וכבדו אחד את השני.

בשנת 1967 עברה המשפחה עצב נורא כאשר נהרד מיכה תשבי בעת מילוי תפקידו במלחמת ששת הימים.