"על כן בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו, ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים. זה יאמר לה’ אני, ויקנה כברת ארץ, וזה יתן ידו לה’ אלהינו, להרים תרומת צדקה. איש כפי נידבת לבו... ויטעו כרמיה ויעשו פרי לצדקה..." הרב צבי קלישר  דרישת ציון 1862

 " התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם שרוי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שווּי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם." (י.ל. פינסקר אוטואמנציפציה 1882)

בבואנו להעלות את דברי הימים של הועד החקלאי בזכרון יעקב, הרינו בעצם לספר את סיפורה של המושבה זכרון יעקב, משנת 1882 עת עלתה קבוצת עולים חובבי ציון מגאלאץ שברומניה ועד לעצם ימינו אלה.

הסיפור איננו סיפורו של ועד כזה או אחר, הוא סיפור הארץ הזו מן הזווית של עבודת האדמה. על פרטיה, קשייה והשגיה.

ההתארגנות של היהודים בגאלאץ היתה היענות לקולות החדשים באירופה. יהודים נענו לקריאה להקים חיים חדשים מסוג אחר בארץ ישראל. חיים המבוססים על עבודה חקלאית, בקרקע משלהם כמימוש הרעיון הלאומי. "חובבי ציון" ראו בעבודת האדמה והכפיים את הדרך לקיום המצוות ולגאולת הארץ.

הנחות היסוד להקמת המושבות היו הקמת משק פרטי של איכרים על אדמה שנרכשה על ידם והתבססות על עבודה עברית חקלאית. החקלאות נועדה ליצור חברה חדשה, בה יבוא לידי ביטוי היהודי החדש הקשור לאדמתו במובן הלאומי.

ערב העלייה הראשונה, מנה הישוב היהודי בארץ-ישראל, כ-‎26,000 נפש, רובם המכריע התרכז בערים הוותיקות. בתקופה עליה ראשונה הוכפלה האוכלוסיה היהודית בארץ ישראל והגיעה ל-50,000 נפש. הוקמו 28 מושבות חקלאיות שבהן התגוררו כ-6000 מתיישבים ופעלו  700 משקים חקלאיים.