המצב הקשה הניע בקשה לעזרה. נעשו מאמצים בפאריז אצל הברון רוטשילד שכבר סייע באותו זמן למתיישבים בראשון לציון. הברון נעתר ומעט אחרי סוכות הוחתמו רוב המתיישבים על הסכם שבו הנחלה מועברת על שמו של הברון ופקידיו הם שינהלו את המושבה. בתמורה יסייע הברון לפיתוח המושבה ויתמוך במתיישבים.מבין 54 המשפחות חתמו על כתב הויתור 42 ו 12 סירבו. פקיד הברון אליהו שייד הביא עימו יועץ חקלאי בשם דיגור והם פיקחו על העבודה.

פקידי הברון איתרו שטח לבניית בתי המתיישבים מערבה לזמארין. שייד שלח לברון חוות דעת על המצב ובה הדגיש כי רק כמה מאות דונמים מתוך 5000 הדונם שנרכשו ראויים לעיבוד. הוא המליץ לרכוש קרקע נוספת המתאימה לגידולי פלחה. ולעבור לגידול מטעים, המלצתו היתה בעיקר כרמי זיתים והרכבת חרובים.

ואכן נרכשו אדמות נוספות: נזלה שלמרגלות ההר, אדמות שפיה, אום אל ג’מאל (בת שלמה), והאחוזה של סאלים חורי. כעת עמדו לרשות המושבה 23,000 דונמים אך עדיין רק מעט מהן במיוחד אלו שבמישור היו ראויות לגידולים חקלאיים.

עוד החליט הברון שביקר במושבה לראשונה ב 1887 לייסד במקום "ארבייטע שולר" – בית ספר לפועלים שבו יכשרו צעירים בעבודת האדמה . שישים תלמידים החזיקו מעמד רק שנתיים במקום שהשלטונות התורכים התנכלו לו. 

בינתיים הוצבו 50 צריפי עץ שהובאו מצרפת במה שהפך לרחוב הראשי של "המושבה", נבנה "גן טיול", בית הכנסת, בית ספר, בית המרקחת וכמובן "בית הפקידות".