בעקבות המלצתו של אליהו שייד החליט הברון לבסס את המשק החקלאי בזכרון יעקב על מטעים. משק חקלאי אינטנסיבי יותר שמאפשר הכנסה גדולה יותר משטח קטן יחסית. הוא החליט לטעת גפנים. אולי בגלל הקשר שכבר היה למשפחת רוטשילד עם כרמי יין ויקבים משובחים.

האדמה חולקה לשלוש חטיבות: כרמי גפן, כרמי זית וגידולי שדה. חמש משפחות בלבד בחרו להיות יוגבים, והוקצו להם 350 דונםן למשפחה כלי עבודה בהמות וזרעים ותמיכה כספית רק עד ליבול הראשון. בנוסף נבנו רפתות כדי לבסס משק חלב. בהמשך הסתבר כי השטח שהוקצה היה קטן מידי ולא הספיק כדי מחייתם.

כל היתר הפכו ל"נוטעים" . הנוטעים קיבלו קצבאות במשך שלוש שנים עד שהגפנים הניבו פרי. הניסוי הראשון נערך ב 1988 נטעו גפנים מקומיות היבול עלה יפה והוחלט לטעת בקנה מידה גדול. על כך הופקד אגרונום צרפתי בשם ארמאנס.
זנים מובחרים שנקנו באלג’יר ונקלטו בקאשמיר "עשו עליה" – נטעו כמה אלפי דונמים של גפנים. במקביל נטעו גם עצי שקד ומישמש שלא צלחו והחלפו בסופו של דבר בעוד כרמים.

הכרמים החלו להניב, ובראשית דרך כל איכר את התוצרת ליין ששמר במרתפו. ב1891 הוחל בהקמת היקב וב 1892 הוקמה "המזגגה" בטנטורה – בית החרושת לבקבוקים שנסגר כבר בתקופת ההרצה לאחר שהסתבר כי עדיף לשלוח את היין בחביות.

הכספים שהזרים הברון שיפרו את המצב הכלכלי לעין ערוך. ואילו המטעים דרשו יותר ויותר ידיים עובדות . ביקב עבדו רק יהודים, אך עיבוד הכרמים נעשה בעיקר על ידי פועלים ערבים.

ב1893 עת ביקר הברון רוטשילד ביקור פתע במושבה ניאות לסייע לכ שישים פועלים עבריים להתיישב על הקרקע ורכש עבורם אדמות נוספות.

1897 היתה שנה ברוכה. היבול עלה יפה ביסום הבציר נערכה חגיגה גדולה. האיכרים קיבלו מחירים גבוהים עבור הענבים בסבסוד הברון.

אך אז תקפה את הכרמים מחלת הפוליקסריה. הנזק היה עצום. הכרמים נעקרו והאיכרים נותרו ללא פרנסה.

הובאו גפנים חדשות שמעתה הורכבו  במשתלה על כנות שהובאו מארה"ב העמידות למחלה.