בשנת 1882 הגיעה קבוצה של כ-70 משפחות עולים מרומניה בהחלטה לעלות לארץ וליישב אותה, בממונם הפרטי רכשו את אדמת כפר זמארין (לימים זכרון יעקוב), רכשו כלי עבודה, אספו ציודם הפרטי והגיעו לארץ אל הלא נודע.

בין השבעים משפחות היו שתי משפחות שנקשרו זו לזו בקשרי משפחה בשנותיה הראשונות של המושבה. אלתר וינששטוק (יעקוב יוסף), אשתו ושלושת בנותיהן פוניזר יוסף ואמו רבקה.

אלתר וינשטוק הגיע מהעיר פוקשאן שברומניה והיא בן למשפחת תעשיינים בתחום העורות, בעל קומה, מבטו נמרץ ונוקב ועלה ממנו כוח רצון והחלטה. כאשר תבע את האימרה "אין ארץ ישראל נקנית אלא בייסורים".

ארבע שנים הלך אלתר וינשטוק עם חבריו בנחלתם כדי לנטוע חיים, בשנה הרבעית והוא רק בן 42 נפטר אלתר, לפני מותו השביע את חבריו שלט ינטשו את המקום ותביע בפניהם את משאלתו להיות המת הראשון מבין האיכרים שיזכה לנוח באדמות ההר ואכן יתגשם.

בשנת 1887 נישא  יוסף פוניזר לאטל בתו הבכורה של וינשטוק ומשלב זה מתחילה מורשת משפחת איכרים שורשית הבונה את ביתה ואת משקה. בגיל 42 לאחר 24 שנות עמל, מחסור ומצוקה חלה יוסף פוינזר בדלקת ריאות קשה ונשלח על ידי המשפחה שנשארה ברומניה לוינה לריפוי- ראש השנה של שנת 1905 נפטר ונקבר בוינה.

בזכרון יעקוב נשאר האלמנה וששת ילדיה, משפחתה אשר ברומניה מנסה לשכנע אותה לחוזר אף היא מסרבת.

בכור הבנים יעקוב נוטל את עול הפרנסה ולאחר מספר שנים מועטות מצטרף לעבודה גם האח הקטן אברהם.

ארבעת הבנות נישאות האחת למשפחת אורילסקי בעתלית, שניה למשפחת בלום בזכרון יעקוב השלישית והרביעית נישאו לשני אחי משפחת סגל האחת והשניה באבן יהודה.

אברהם שנישא לשרה לבית משפחת מגידס מחלק את המשק בינו לבים האח יעקוב. הבן יעקוב מקבל את ביתו של וינשטוק וכל אחד בונה משק לתאפרת.

באמצע שנות השישים חובר יוסי הבן של אברהם לעבודה במשק וביחד מצמצמים את שטחי הפלחה ובונים משק מטעמים וכרמים.

יוסי נישא לציפי ברמן מרמת גן ולהם שני ילדים יואב ושרי הגדלים באוירה כפרית ונושמים את אויר הכרמים והמטעמים משחר ילדותם עוזרים בחופשים בעבודות המשק בקטיף בבציר.

בשנת 2002 יואב דור חמישי למשפחה נדבק בחיידק היין ומנסה להפוך את חומר הגלם שמיצרת המשפחה מזה דורות למוצר מוגמר ואיכותי ומחליט להתחיל בייצור היין

בשנת 2004 הופך יואב את התחביב ליקב בוטיק משפחתי קטן